היבט מוסרי לצילום עיתונאי – הבחירה בין קומפוזיציה למעשה הנכון

מוסר ועסקים

היבט מוסרי לצילום עיתונאי –הבחירה בין קומפוזיציה למעשה הנכון

המוצג להלן הינו פרי עטי כעבודה בלימודי לתואר הראשון. המוצג הינו רק חלק מהעבודה (הורדו הפרקים אשר מתייחסים ישירות לחומר הלימוד שאינו מוכר לכל אחד. 

אני רוצה בהזדמנות זו להודות ליקותיאל שוהם , המרצה שלי, שריתק אותי במשך 11 שיעורים, והעביר את החומר בצורה מעניינת ועניינית.

***כל הזכויות שמורות לשי ויסוצקי כהן , אין להעתיק! תודה.****

1.     מבוא

אחד המושגים החשובים והמהותיים בעולם הצילום הוא קומפוזיציה. ע"פ ההגדרה של ויקיפדיה[1] –"קומפוזיציה היא תוצר היחסים בין אובייקט לבין מסגרת היצירה האמנותית, וכן בין האובייקטים השונים בתוך היצירה….". אך לא כל הצילומים נחשבים כאמנות. מה יעשה צלם אשר בסצנה שנקלע אליה, הקומפוזיציה שנרקמה לו מול העדשה היא של אב אשר מחזיק את בתו המדממת לאחר שחייל מורדים ירה בה? האם הוא יצלם? האם הוא יניח לתמונה וירוץ לעזור? הדילמה אינה פשוטה כיוון ואותו צלם לרוב אינו תייר שנקלע לאזור במקרה אלא צלם עיתונות שנמצא שם לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב ואשר הסצנה שכרגע מול עיניו שווה כמה אלפי דולרים… שכר עבודתו! ואפילו תמורה בעבור סיכון חייו! זאת בנוסף ללחץ העצום אשר מוטל עליו מעורכי העיתון או מערכת החדשות אליה הוא משתייך. דוגמא נוספת היא צילומים לאחר פיגועי טרור, הזוועות המוצגות לעינינו על ידי העיתונים, ערוצי הטלוויזיה ואתרי האינטרנט, לעיתים טראומטיות; כל זאת עבור השגת האייטם לפני המתחרים. במקרים אלו עולה שאלה חשובה ומהותית – שאלת האתיות. האם אין פה בעצם בעיה אתית של פרסום תמונות הרוגים השרועים על הקרקע, גופות מרוטשות, כאשר מה שהצלמים רואים לנגד עיניהם הוא הסקופ לגיליון של הערב/מחר, לפעמים כאשר עוד אפילו המשפחות של אותם הרוגים אינן יודעות על כך.

תיעוד הוא היבט נוסף של אותן סצנות וקומפוזיציות. לדוגמא צילומי השואה, שאת רובם צילמו קצינים וחייליים נאציים ובזכותם יש לנו היום תיעוד של אחת הזוועות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית. אנחנו לא יכולים שלא לשאול את עצמנו – "איך הם צילמו ולא עשו משהו?". הדילמה המוסרית ברורה לנו בעודנו חושבים בנוחות על הנושא, אך האם היא באמת ברורה לצלם באותו רגע? מהו משקלן של החלטות מוסריות המתבצעות בשבריר שנייה,וכיצד ניתן להתמודד איתן לאחר הצילום של התמונה, האם בכלל לפרסם אותה?

הנושא בו אדון הוא הדילמה המוסרית של אותם צלמים ועורכים/מפיקי חדשות האחראים על העברת הסיקור החדשותי אל הצופה או הקורא. האם להיכנע לשוק הלוחמני ולזרוק הצידה את כללי האתיקה והאנושיות עבור ניצחון על המתחרים ומקסום הטובה העצמית?

מסמך זה סוקר גם את מצב העיתונות והצילומים שהיא מפרסת כיום, לעומת העבר, ממשיך להצגת דוגמאות מפורסמות מהחיים ועובדות שונות וכן מנסה לפתור את הדילמות המוצגות, על ידי מודל השלבים לסיוע פתרון דילמות מוסריות בעולם העסקים.


2.      הדילמה המוסרית

א.    הצגת הדילמה

הדילמה המוסרית שאותה אני בה להציג ולנתח בעבודה זו היא בעצם שתי דילמות, שתי שאלות מוסריות משתי צלעותיו של משולש עסקי:

1)      דילמת המוסר בין הצלם למצולם/ים

האם צלם צריך לצלם סיטואציה קשה ולחדור לפרטיותו[2] של המצולם? האם לצלם סיטואציות טראגיות וטראומטיות ללא כל רגע וצנזורה[3]?

ואם כן, האם לצלם בכל מחיר ועבור כל סכום? האם עליו להתערב בסיטואציה שהנשקפת דרך עדשתו?

2)      דילמת המוסר בין העורך/מנהל ההפקה  למצולם/ים

האם על עורך או מנהל הפקה להשתמש בצילומים שקיבל מאחד מצלמיו, צילומים קשים אשר פוגעים בפרטיות של המופיע/ים  בו, בעבור כל מחיר? בעבור הרייטינג?

שאלות נוספות אשר עולות מדילמות אלו נוגעות בעצן ביצוע המעשים העולים בשאלות אלו, לדוגמא, פסילת תמונה משמעותה לעתים היא "העלמת אירוע" מעל דפי ההיסטוריה או  שכתובו. האם פרסום תמונה מקנה משנה תוקף להחלטתו המוסרית של הצלם?

בימינו קיימת אופציית הפוסט אדיטינג – שינוי המציאות כפי שתועדה ע"י הצלם. האם זה נכון לעשות? ומה קורה כאשר הצלם הוא גם העורך?

ב.     עובדות ונתונים

1)      צילום עיתונאי – סקירת מצב

עולם העסקים של המאה העשרים ואחת הינו עולם עסקים אחר ממה שהיה במאה הקודמת. כדי לשרוד בו אתה חייב להגיב מהר, להשיג את המתחרים בכל דרך שהיא, להיות הראשון. אם בעבר לקח יום או מספר ימים עד שתמונות מהשטח היו מתפרסמות, היום מדובר בדקות בודדות מרגע הצילום (צילום סטילס, לא וידאו). אחד המיתוסים על עולם העסקים מתייחס בדיוק לזה – עולם העסקים הוא ג'ונגל וכדי לשרוד אתה צריך להתנהל בהתאם. תחום המדיה של עולם העסקים עובד היום בדיוק כך, כג'ונגל, אמנם עם בסיס מסוים של חוקים ושל אתיקה[4] אבל ברובו הוא גן חיות אחד גדול, והמלחמה היא כמובן מי ישיג את האייטם הגדול הבא ראשון וכיוצא מזה מי יביא את הצילומים מהשטח ראשון, הרי היום אייטם ללא ויזואליות הוא אייטם דלוח וחסר משמעות. בעולם הזה, לצד הצלמים האמיתיים שבו, אותם צלמי עיתונות אמיתיים (וידאו וסטילס), קיימת "חיה" חדשה – צלמי הסלולארי, אנשים רגילים אשר הולכים ברחוב מצלמים בסלולארי שלהם ומעבירים לאתרי האינטרנט. לנושא זה מתייחס צליל שרון בכתבתו[5] :

"העיתונות המסורתית מתה, יחי העיתונות החדשה. עיתונות בה האינטרנט מכתיב את הטון והקצב, עיתונות בה כל אחד יכול להיות הכתב, העורך והמו"ל של עצמו, להביע דעה ולהשפיע….

…המדינה הראשונה שגילתה את הפוטנציאל החדשותי של הקעקע הטכנולוגית הזאת הייתה דווקא דרום קוריאה, שהולידה את OhmyNews, אתר חדשות גולשים הוותיק בעולם שמחזיק בגאווה מוטו: "כל אזרח הוא כתב". האגדה מספרת שבשנותיו הראשונות צבר האתר פופולריות וכוח השפעה כה אדירים, עד שהביא לבסוף לחילופי שלטון במדינה. לימים הוא התרחב לעיתון וערוץ טלוויזיה, וכיום פועלים בו למעלה מ-50 אלף כותבים בהם רופאים, עיתונאים, סטודנטים, עובדי ממשלה, קוסמטיקאיות ובעצם כל מי שרוצה להירשם לפרויקט….

הבייבי הישראלי בתחום חדשות הגולשים, סקופ, עלה לרשת בינואר 2006. עד ספטמבר 2008, הספיק המודל החדשותי המרענן לצבור למעלה מ-2000 כותבים ולהילחם למען הנפקת תעודות עיתונאים לכותביו, אלא שאז נקלע המשקיע העיקרי לקשיים, וסקופ נאלץ לכבות את השאלטר."

המצב שנוצר בסופו של יום הוא אנרכיה, אנרכיה שברובה אין בה מודל מוסרי כיוון וחוקי האתיקה העיתונאית לא תקפים בו. המצב הזה מוביל כמובן את שאר האתרים, עיתונים וערוצי הטלוויזיה להגמיש את מדיניותם באופן שמעלה עוד שני מיתוסים מעולם העסקים – עסקים כ"משחק" ומיתוס הרווח; אותם גופי תקשורת וצלמיהם רודפים אחרי הרווח תוך השתדלות להישאר במסגרת החוק (ככל הניתן), כאשר בסופו של יום אין ולו מדינה מערבית דמוקרטית אחת אשר מצנזרת את גופי העיתונות שלה בהיבט המוסרי, אלא רק בהיבט הביטחוני. ברוב המדינות וכך גם בישראל, הצנזורה מבוצעת בעיקר על ידי צו איסור פרסום המוצא נקודתית לכל אירוע. נושא לא פחות מדאיג אשר התפתח בשנים האחרונות עקב התפתחות הטכנולוגיה הוא "אפקט הפוטושופ", עריכה של תמונות להשגת מטרה. כאשר מנצלים יכולות אלו על תמונות לפרסום וכיוצא בכך, עוד ניתן לקבל זאת ברמה מסוימת (למעט מקרים כגון "ייפוי" ו"הרזיה" של דוגמניות למידות בלתי מציאותיות וכד'), אך כאשר מיישמים טכנולוגיה זו על צילומים חדשותיים נחצה קו אדום כפי שטוען במאמרו "לא שווה אלף מילים"[6], דן רוני דגן:

התופעה המדאיגה ביותר נוגעת לשאלה, עד כמה מנוצל בפועל פוטנציאל ההדמיה הממוחשבת בצילומי חדשות. במקרים אחרים ניתן אולי לעשות שימוש במחשב לצרכים אסתטיים, אבל כשמדובר בצילום חדשות לשמו, שאמור לייצג את העובדות כהווייתן, אסור לעשות הנחות לאמת…

….צלם בכיר ב"ידיעות אחרונות" מספר ששינויים משמעותיים בעזרת מחשב מתבצעים כמעט בכל יום בצילומי חדשות ובצילומי מגזין: "הרבה פעמים אין קשר בין הצילום המקורי לבין מה שהתפרסם. לעתים גם עין מקצועית לא יכולה להבחין בשינויים, לכן אף אחד לא מגיב. עורך הצילומים הוא זה שאחראי על ההחלטות, ואם אין לו חומרים, הוא משתמש במה שיש. אף על פי שהגישה היא לשנות עד כמה שפחות, יש מצבים של חוסר ברירה, ואז עושים את השיקול של לשפר את מה שיש, לפעמים שיפור משמעותי"…

…התחרות בין העיתונים על הצילום הטוב ביותר, המעניין ביותר, והכי חשוב המוכר ביותר, היא הסיבה העיקרית לשימוש הרב בעיבודי מחשב בצילומים…"

בנוסף ל"אפקט הפוטושופ", ההתפתחות הטכנולוגית והגלובליזציה הביאה גם פגיעה מסוימת באיכות הסיקור העיתונאי. במאמר "שישרף העולם"[7] סוקר אורן פרסקיו כנס שנערך בשנת 2009 באוניברסיטת תל אביב אשר השווה בין השואה למקרי השמדות המוניות עכשוויות. בכנס השתתף מרחוק צלם העיתונות הבלגי, ברונו סטיבנס אשר התייחס אל איכות סיקור העימותים הללו במציאות התקשורתית כיום:

"לדברי סטיבנס, אחד התהליכים שהשפיעו לרעה על האיכות והעומק של סיקור עימותים הוא דווקא התפתחותה של טכנולוגיית הצילום הדיגיטלי. לדבריו, הזמינות העצומה של תצלומים מאזורי אסון, שמצולמים על-ידי צלמים מקומיים ונשלחים באמצעות סוכנויות הידיעות דקות אחדות לאחר התרחשות האירוע, שינתה את האופן שבו כלי התקשורת מדווחים על עימותים אלימים ואסונות טבע. השימוש בתצלומים אלה, מדגיש סטיבנס, חוסך עלויות לכלי התקשורת, המשלמים לסוכנויות תעריף גלובלי. "משום כך", הוא מסביר, "כלי התקשורת תמיד ישתמשו בתצלום העדכני ביותר, שבדרך כלל יהיה תצלום אקשן. כמה מהתצלומים האלה טובים מאוד, אבל הם טובים מאוד במובן אחד – להראות את שיא האירוע, לעולם לא את המתח שלפני או אחרי".סטיבנס טוען כי המעבר לשימוש כמעט בלעדי בתצלומי סוכנויות הידיעות משנה את האופן שבו הקהל במדינות המערב לומד על אירועים באזורי עימות. "במסה המצולמת הקלאסית", הוא מסביר, "היה מגיע צלם מבחוץ

ומצלם אותו סיפור במשך שבוע, שבועיים או חודש, עם נקודת מבט מסוימת ודרך מסוימת לכתוב ולערוך. הסיפור היה מסופר לא רק באמצעות תצלומי האקשן, אלא גם דרך הצגת השתיקה, ההפסקות, אחורי הקלעים. היום אין כמעט כתבות כאלה. זה נעלם". לדבריו, לזכותם של הצלמים המקומיים המשרתים את סוכנויות הידיעות

נזקף אמנם יתרון הכרת השטח, אך הם תמיד יהיו מעורבים יותר באירוע. "רוב התצלומים שיצאו מעזה בזמן המלחמה האחרונה, למשל, צולמו על-ידי צלמים עזתים מקומיים. היה קל מאוד לישראל להגיד שזו נקודת המבט של הפלסטינים ושהיא מוטה, כי היתה רק נקודת מבט אחת. עיתונאי המגיע מבחוץ יספק דיווח מאוזן יותר", אומר סטיבנס."

לסיכום, עולם העיתונות (כתובה ומשודרת) והצילומים המפורסמים בו, עבר תהליך שינוי מהותי בשנים האחרונות, אפשר לומר שעבר זריקת אדרנלין מוגזמת כמעה, ואין עוד לדעת איך יראה העתיד.

2)      ריסון חיצוני – חוקים ותקנות 

כפי שציינתי לעיל, אין ממש חוקים מוגדרים אשר עונים על השאלות אשר אני מעלה במסמך זה. אולם כן קיימת התייחסות לנושא בתקנון האתיקה של העיתונאים[8], כפי שמציינת ענת באלינט במאמרה "צרת רבים":

"בדיוק בדילמה הזאת שבין זכות הציבור לדעת ובין זכותו של אדם לפרטיות דן תקנון האתיקה של העיתונאים בסעיף ב': "בקבלת החלטה בעניין פרסום שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של אדם שנספה או שנפגע באופן חמור במלחמה, בתאונה או באסון אחר, יתחשבו העיתון והעיתונאי בבקשת בני משפחת הקורבן שלא ליתן פרסום לפרטים אלה, וישקלוה כנגד העניין הציבורי בפרסומם. הפרסום יהיה באופן, במידה וברגישות הראויים". "

3)      עובדות כלכליות – שכר צלמים 

על מנת להבין את הדילמה המוסרית שעומדת בפני הצלמים חשוב להבין גם את הדילמה הכלכלית שלהם. אנני לייבוביץ' היא אחת מצלמות העיתונות המפורסמת בעולם אשר החליטה להתמקד יותר בצילום עבור מגאזינים וזכתה לקרירה מצליחה מאוד, בזכות תמונות כגון התמונה המפורסמת של יוקו אונו וג'ון לנון השוכבים יחדיו כאשר ג'ון במערומיו, והפכה להיות אחת הצלמות בעלות השכר הגבוה ביותר בעולם[10]:

"נכון למאי 2008, היו בארה"ב יותר מ-150 אלף צלמים, 50% מהם עצמאיים. צלמים שכירים הרוויחו בממוצע 30 אלף דולר בחודש.

לייבוביץ' לעומת זאת, מקבלת מדי שנה 3 מיליון דולר מ"וואניטי פייר", בנוסף לעשרות אלפי דולרים שהיא מרוויחה מצילומי פרסומות."

נכון לומר שתחום הפעילות אותה בחרה לייבוביץ' אינו תחום העיתונות החדשותית אך גם היא, לבטח, נתקלה בדילמות מוסריות שונות במטרה לצלם את התמונה שתביא לה את "הכסף הגדול".

בכתבתם של אלן סלקין ורונית דומקה, אותה ציטטתי לעיל, בוצעה גם סקירה של השוק המקומי הישראלי בהשוואה לשוק האמריקאי והאירופאי ונעזרו עבור כך בצלמים מיכה קירשנר ואלכס ליבק, אשר חלקו איתם את דעותיהם וידיעותיהם[11]:

"…האם אפשר לחיות מצילום? "רוב האנשים עוסקים בצילום מאהבה, ואם אפשר להכניס גם פאתוס – אז משליחות", אומר קירשנר." השאלה המרכזית בתחום אינה אם נרוויח או לא נרוויח. הצלמים הטובים בישראל מתקיימים יפה. אם הם היו עובדים באירופה ובארה"ב, קרוב לוודאי שהיו מיליונרים. אבל אני ישראלי, ומבין את ההוויה הישראלית שהיא חלק מאמנותי עשרות מונים יותר מאשר כל תרבות אחרת.  …

…ליבק מספר כי צלמי עיתונות משתכרים בממוצע כ-200 שקל ל"יציאה" ("זה כולל את ההוצאה על דלק ואת הזמן שאני משקיע בבית ליד המחשב כדי לערוך ולשלוח. זה כמעט שכר מינימום"). יום צילומים מרוכז יכניס לצלם כמו ליבק 250-300 דולר, לפני מס. צלמי עיתונות זרים מעידים כי השכר גבוה יותר בסוכנויות הצילום הזרות הפועלות בישראל. כמו הסוכנות הצרפתית רויטרס ואי-פי. צלמי הסטודיו שמתמחים בתחומי האוכל והאפנה נהנים משכר גבוה יותר."


ג.      דוגמאות מפורסמות לדילמות מוסריות בצילום

1)      מותה הטראגי של דיאנה – הנסיכה מוולס.

אחת הדוגמאות המפורסמות לחוסר הגבולות של צלמים ועורכים בעשורים האחרונים היא גם דוגמא שיכולה לבקר ולהפריך את שלושת המיתוסים (שהוזכרו לעיל בתת-פרק ‏ב סעיף ‏1) ), בבת אחת – היא תאונת הדרכים בה מצאה את מותה הנסיכה מוולס, דיאנה. התיאוריה אשר עומדת במרכז הפרשה היא שצלמי הפפראצי אשר רדפו אחר מכוניתה בכדי להשיג את תמונתה עם דודי אל-פאייד, גרמו לנהג (שגם ככה היה כנראה שתוי קלות), לאבד את השליטה ולהתנגש בקיר המנהרה. מספר שנים לאחר מכן רשת CBS שידרה תמונות קשות של דיאנה, אשר צולמו דקות ספורות לאחר התאונה[12]:

"…בתמונות שהוקרנו, שצולמו כפי הנראה על-ידי צלם פפראצ'י, ניתן לראות את הנסיכה רגעים ספורים לאחר תאונת הדרכים שאירעה בשנת 1997 במנהרה בפריז, והובילה אותה אל מותה… באחת התמונות, שצולמה על-ידי צלם פפראצ'י באזור התאונה, הנכללת בדוח הרשמי של התאונה – נראה ראשה של הנסיכה במכונית….

מוחמד אל-פאייד, שבנו דודי אל –פאייד, נהרג בתאונה עם הנסיכה, האשים את CBS בכך שהם ש"עשו כסף על חשבון מותם"….עוד אמר כי "ל-CBS לא איכפת מההשפעה המחרידה של הצגת תמונות קורבנות הרצח. הם פשוט רוצים לפדות מזומנים על חשבון הטרגדיה. זה מביש וחסר רגישות מצידם לעשות זאת…".

זוהי דוגמא קלאסית איך המיתוסים של עולם העסקים "מתפוצצים" בפניהם של העורכים/המפיקים, התביעות והפרסום הרע לרשת התקשורת לא ממש תרם לרווחיותה וזאת למרות שהיא פעלה במסגרת החוק אך התנהלה בפזיזות על מנת לזכות ברייטינג על פרסום התמונות.

בדוגמא זו התייחסתי בעיקר לצד שבין העורך/מנהל ההפקה לבין המצולם/ים, אך קיימת עוד צלע למשולש היחסים הזה והיא בין הצלם למצולם/ים. מדוע אותם צלמי פפראצי  לא הפסיקו לצלם ועזרו לנסיכה ושותפיה לנסיעה? האם באמת עולם העסקים הוא ג'ונגל עד כדי כך שאנו מאבדים את הבסיס המוסרי שלנו ואנו הופכים ל"טורפים" הכי מרושעים שיש?

2)      צילומים בתקופה השואה

דוגמא נוספת למוסר בצילום מגיעה מתקופה חשוכה לעם היהודי – תקופת השואה. בתקופת השלטון הנאצי, צילום במחנות הריכוז היה אסור בהחלט אלא באישורו של משרד התעמולה. אך עם זאת, עדיין קיימות תמונות שמתעדות את התקופה הנוראית הזאת ואת המעשים הלא אנושיים שנעשו שם. אם כן, מי צילם? בעיקר חיילי וקציני SS. במאמרו "צילום וצלמים במחנות הריכוז ובגטאות במלחמת העולם השנייה" מנסה לנתח ברוך בליך מדוע אותם חיילים היו מוכנים להפר פקודה, אשר עבורם היא מעשה שלא נתפס, על מנת לצלם את מעשי עמם [13]:

"…מדובר במספר לא מבוטל של חיילים, אשר 'שלפו' את מצלמתם הפרטית וצילמו

את היהודים כמעט לכל אורך שלבי גירושם, הובלתם לגטאות ולמחנות הריכוז ואפילו את הוצאתם להורג, וזאת למרות הוראה מפורשת שאסרה על תיעוד כזה בידי מי שלא הורשה לעשות כן מטעם משרד התעמולה. השאלה שתעלה במאמר זה היא מדוע צולמו היהודים בידי חיילים אלה…

…האם מדובר כאן בהנצחה, בתיעוד, בהבנייה של תודעה עצמית, בגיבוש גאוות יחידה, בסוג של מציצנות, או אולי מדובר כאן בהודאה עקיפה באשמה, מעין ניקוי עצמי מאשמת הרצח מתוך כוונה לשתף פעולה עם קטגור דמיוני לכשיבוא יום המשפט.

…עובדה היא שהיו לא מעט חיילים שסדרו את התמונות שצילמו באלבום ובדש הכריכה הקדישו אותו, כפי שעשה חייל אחד, להיטלר: "גטו ורשה: תיעוד תרבותי מוקדש לאדולף היטלר", אלבום שהכיל 65 צילומים של יהודים בגטו ורשה, שכאמור הוקדש להיטלר. זו דוגמא אחת, וישנן דוגמאות נוספות, אשר מעידות כי התצלומים שצילמו החיילים נעשו לא רק לצורך שימור הזיכרון ותיעוד התקופה בה שירתו את הרייך השלישי, אלא כמעין מנחה שהוגשה למנהיגות ולשרשרת הפיקוד הגבוה, כחלק מניסיונם של החיילים הללו להציג עצמם כתורמים לא זניחים של המשטר…"

השקפת "היחסיות הנאיבית" מציגה מצב שבו פעולתו של האדם היא מוסרית וטובה מרגע שהוא מאמין שהיא כזו ולכן הוא הסמכות לקבוע בדילמה המוסרית. אם כך, ניתן להסיק שאותם חיילים וצלמים אחרים שצילמו את המחזות הנוראיים הללו החליטו בתוכם שהמעשה שהם עושים הוא מוסרי כי כך הם מאמינים, הם מאמינים בדרכו של הפיהרר. פה יש הוכחה שהשקפה זו אינו נכונה, לא ניתן להשאיר את הקביעה בדילמה המוסרית אך ורק לאדם הבודד או לסביבתו הקרובה וקיים צורך בריסון חיצוני. במאמרו, בליך מנסה להציג גם על חצי הכוס המלאה בסיפור זה[14]:

"…בהבאת תצלומים אלה לתודעה הציבורית, ברצוני להצביע על ערכם ההיסטורי הרב כתצלומים המתעדים פרק נכבד בהיסטוריה של המאה העשרים, במיוחד לאור מגמות רווחות מדי לאחרונה בהכחשת השואה ובהשכחתה."

3)      תאונה ביום החתונה

הדוגמא הבאה נוגעת בשתי הדילמות המוסריות המוצגות במסמך זה. במאמרה "צרת רבים" פותחת ענת באלינט בתיאור אסונם הטראגי של קרן אבנעים, ארוסה אורי פל ומשפחותיהם:

"סרט הווידיאו של החתונה של קרן אבנעים רץ בפעם הראשונה במהדורת "היומן" של הערוץ הראשון ביום שישי, ולא במכשיר הווידיאו הביתי, כפי שקורה בדרך-כלל. חתונתם של אורי פל וקרן אבנעים היתה אמורה להתקיים ב 5- ביוני, יום חמישי. שעות קשות וארוכות של מתח עברו על בני המשפחה עד שנודע להם בבוקר המחרת מדוע לא הגיע החתן. אורי פל, הוריו ושני חברים שהיו ברכב נהרגו בתאונת דרכים בדרך אל החתונה. בליל שבת שודר סרט הווידיאו, וביום ראשון פורסמו תמונות הסטילס בעמוד האמצע של "ידיעות אחרונות". תמונות החתונה, שתיעדו את הכלה המחכה בשמלה הלבנה ואת החופה המיותמת, חשפו בפני הציבור את הרגעים הקשים והפרטיים ביותר של המשפחה. אלה היו תמונות קשות לצפייה, מפני שבזמן שידורן כבר היה ידוע לצופים שהכלה בתמונה ממתינה לאנשים שאינם בחיים."[15]

ענת מציגה במאמרה את השתלשלות האירועים מרגע היוודע האסון ועד לפרסום קלטת הוידאו שצילם צלם החתונה. היא מציגה את העובדות וטענות הצדדים בהקשר לדרך הספק מוסרית או חוקית שבה הגיעה הקלטת מידיו של צלם החתונה אל מערכת החדשות. למרות טענותיו של הצלם נראה הדבר כרדיפה אחרי הכסף, הפרסום וה"סקופ" שפשוט עיוורה את עיניו של הגורם אשר לא הייתה לו כלל הזכות לעשות שימוש ברכושה של קרן. קאנט הגדיר בעקרון החובות והזכויות – האדם כתכלית, כי "עשה מעשיך כך שהאנושות הן שבך הן שבכל איש אחר תהא לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד". קאנט אומר שאל לנו להשתמש באנשים מסביבנו ככלי, כאמצעי יצרני, לטובתנו האישית. כל אחד בשרשרת המתוארת במאמר, מצלם החתונה ועד אחרון העורכים הזוטרים שערכו את הכתבה, חטאו ולא קיימו את חובתם, לפי הגדרתו של קאנט.

3.     סיכום

במסמך זה סקרתי את הדילמות בעולם הוויזואלי של העיתונות החדשותית וניסיתי להציע פתרון שלדעתי מספיק מציאותי ליישום. במידה מסוימת ניתן לומר שהדילמות, הדוגמאות והפתרון מציגים לא רק את התהפוכות שעבר עולם העיתונות הויזואלית אלא גם את איך השתנו הנורמות החברתיות שלנו בעשורים האחרונים ואיך קשורה לכך המהפכה הטכנולוגית, עד כי לעיתים נראה כי חברות החדשות מנסות להתחרות מול תעשיית סרטי האימה והאקשן של הוליווד.

לדעתי, כפי שהשפיעה המהפכה התעשייתית[1] במאה ה-18 על החברה והנורמות שבה, כך השפיעה על עולמנו כיום, המהפכה הטכנולוגית של שנות האלפיים.

במסמך  הצגתי דוגמאות רבות לסיטואציות לא נעימות בהן עלו הדילמות הללו אך המעשה שנבחר לא היה המעשה הנכון ומאידך הצגתי דוגמאות הפוכות לגמרי.

שאלה אחת עדיין נותרה פתוחה ואינה קשורה כלל לדילמה מוסרית כלכלית, היא שאלה העזרה. האם באמת תפקידו של צלם להתערב בסצנה אותו הוא רוצה לצלם ולא לשם הצילום אלא לשם העזרה כעזרה. לשאלה הזאת אני מאמין שאין תשובה אחת ויש הרבה דעות, בסופו של דבר היא קשורה לאנושיות שבכל אחד מאיתנו לרמת החמלה שבליבנו.

האם פני העיתונות כפי שאנו מכירים אותה היום עוד ישתנו? כנראה שכן. מתי ולמה? קשה לענות. אך כן כולי תקווה שקול המוסר והאנושיות יגברו על קול הקופה המרשרשת.


4.     ביבליוגרפיה

http://www.news1.co.il/Archive/001-D-44529-00.html?tag=06-59-07

  • ד"ר בועז גנור "דילמת העיתונאי ובעייתיות הסיקור התקשורתי של פיגועי טרור", חוסן 2007. http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16546
  • רוני דגן "לא שווה אלף מילים", העין השביעית –  המכון הישראלי לדמוקרטיה, גיליון 10, אוגוסט 1997. http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/article1008.aspx
  • לואי פאלו "אפגניסטן: קונפליקטים, טראומות ומלאכת הצילום", היחידה להיסטוריה ותיאוריה – בצלאל, גיליון 11- צילום והזירה הפוליטית, ינואר 2009.
  • ברוך בליך "צילום וצלמים במחנות הריכוז ובגטאות במלחמת העולם השניה", היחידה להיסטוריה ותיאוריה – בצלאל, גיליון 11- צילום והזירה הפוליטית, ינואר 2009.
  • אלן סלקין ורונית דומקה "איך נפלה אנני ליבוביץ', צלמת העיתונות הטובה בעולם, במלכודת הסאבפריים?" ניו יורק טיימס, The Marker, 6/8/2009. http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20090806_1105424
  • אורן פרסיקו "שיישרף העולם" העין השביעית –  המכון הישראלי לדמוקרטיה, 9/12/2009 . http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/091209_Media_Ignore_Genocide.aspx
    • Julia A. Thomas "Photography, National Identity, and the "Cataract of Times": Wartime Images and the Case of Japan", The American Historical Review, Vol. 103, No. 5 (Dec., 1998), pp. 1475-1501
    • חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981
    • ויקיפדיה, ההגדרה ל- צנזורה

http://he.wikipedia.org/wiki/צנזורה

ההגדרה ל- המהפכה התעשייתי

http://he.wikipedia.org/wiki/המהפכה_התעשייתית

ההגדרה ל- צנזורה

http://he.wikipedia.org/wiki/צנזורה


[1] המהפכה התעשייתית, ויקיפדיה:

http://he.wikipedia.org/wiki/המהפכה התעשייתית


[1] ויקיפדיה, ההגדרה ל- קומפוזיציה:

http://he.wikipedia.org/wiki/קומפוזיציה

[2] פרטיות במובנה במאמר זה הינה לא רק פרטיותו של אדם בחיי היום-יום אלא גם במצב טראגי (משפחה שכולה, פצוע בשדה קרב וכד')

[3] צנזורה –הגדרה, ויקיפדיה

http://he.wikipedia.org/wiki/צנזורה

[4] ראה/י סעיף ב‏2)

[5] צליל שרון "פתאום כל אחד נהיה עיתונאי"  makoדיגיטל (מבית קשת),  2/3/2010

[6] רוני דגן "לא שווה אלף מילים", העין השביעית –  המכון הישראלי לדמוקרטיה, גיליון 10, אוגוסט 1997

[7] אורן פרסיקו "שיישרף העולם" העין השביעית –  המכון הישראלי לדמוקרטיה, 9/12/2009

[8] ענת באלינט "צרת רבים", העין השביעית –  המכון הישראלי לדמוקרטיה, גיליון 10,  אוגוסט 1997

[9] תקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945

[10] אלן סלקין ורונית דומקה "איך נפלה אנני ליבוביץ', צלמת העיתונות הטובה בעולם, במלכודת הסאבפריים?" ניו יורק טיימס, The Marker, 6/8/2009.

[11] שם

[12] יפעת גדות "רשת CBS שידרה תמונות קשות של הנסיכה דיאנה דקות ספורות לאחר שנהרגה" אתר News1, 22.4.04

[13] ברוך בליך "צילום וצלמים במחנות הריכוז ובגטאות במלחמת העולם השניה", היחידה להיסטוריה ותיאוריה – בצלאל, גיליון 11- צילום והזירה הפוליטית, ינואר 2009.

[14] שם

[15] שם

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s